<h1>חידושי מהר"י בירב — קידושין</h1>
<h2>דף ב.</h2>
[קידושין מ"ג ע"א] הוא ולא שוגג. אע"ג דבעלמא שוגג מחייב חטאת, הכא פטור משום קרא יתירא. וכך נראה מפרש"י, בהיות כי בשנים אוחזין פי' פטורין אפי' מחטאת, ובאנוס ושוגג לא פי' שום דבר, משמע דאדלעיל קא סמיך. מיהו הראב"ד והרשב"א פי' דשוגג ומוטעה אטו אונס נסבינהו, משמע דשוגג (ואריס) [ואנוס] פטור מכרת ולא מקרבן, שכן הביאו הכרח מכריתות [ב' ע"א] שאמר' ל"ו כריתות הן וא' מהן שחוטי חוץ, ועל כלן חייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. שוב ראיתי במפרש א' שתירץ שבכריתות שחייב חטאת לשוגג הוא שוגג דהכא כמו שפי' בזו השיטה, ולפי זה מוטעה אינו כמו שפי' בזו השיטה. אנוס לאו שאנסוהו לעשות כן לשחוט קדשים בחוץ, אלא שהניח בהמת חולין במקום א' והחליפוה לו בבהמות קדשים באותו מקום, וזה נקרא אנוס. ושוגג הוא שלא היה יודע שאסור לשחוט קדשים בחוץ, וזהו מוטעה שטעה בדין.
<h2>דף ו.</h2>
[קידושין נ"ז ע"א] בעגלה ערופה מנ"ל דאסורה בהנאה. אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה כקדשים. ומחיים הוא דקא בעי, דאי לאחר מיתה מוערפו שם [דברים כ"א] נפקא דדרשי' [כריתות ו' ע"א] שם תהא קבורתה. ואעפ"י שנעשית מצותה מועלין, כדאיתא במס' חולין [קי"ז ע"א]. אבל מחיים נפקא לן מלשון כפרה. וכי אמרי' קדשים לא כקדשים גמורין הן דתופס את דמיו ויוצאת לחולין, מדלא כתיב בה קדש כדאמרינן לקמן מידי קדש כתיב, אבל אסורה בהנאה ואית בה מעילה כהקדש.
<h2>דף יא:</h2>
[קידושין ס"ה ע"ב] אמר אביי אמר לו עד א' אכלת חלב וכו' נאמן. פי' דשתיקה כהודאה דמיא. אבל לא משום טעמא דעד אחד נאמן באיסורין. דביבמות פרק האשה רבה [פ"ז ע"ב] שקלינן וטרינן למפשט מהכא דעד אחד נאמן באיסורין ולא מצי למפשט מידי, אלא מסקנא דהכא התם דשתיקה כהודאה דמיא. וא"ת מאי נפקא מינה, כגון דאמר איני יודע, דליכא למימר האי דשתיק מודה דהא קאמר איני יודע ולא הוי עד א' נאמן, ואי משום טעמא דעד אחד נאמן באיסורין העד נאמן שהרי לא קא מכחיש ליה. אי נמי י"ל דאי משום עד א' נאמן באיסורין אינו מביא קרבן דכתיב [ויקרא ד'] או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים. וטעמא דשתיקה כהודאה דמיא הכי הוא משום דאמרי' כיון דשתיק הרי הוא נזכר שכן הוא כמו שאומר לו העד כגון שהוא יכול לידע האמת או בחקירה או באמתלא.
[קידושין נ' ע"א] ודלמא שאני התם דלמפטר נפשיה מקרבן קא אתי, ומשני ה"ל למימר מזיד הייתי. פי' ומגו דמצי למימר הכי ומהימן, מהימניה ליה כי קאמר לא היה בלבי, אי לאו משום דאמרינן דדברים שבלב אינם דברים. א"נ יש להקשות היל"ל מזיד הייתי דקי"ל [כריתות י"א ע"ב] דמהימן, ואקשינן והא לא עביד איניש דמשוי נפשיה רשיעא כמו שפרש"י.
<h2>דף כג.</h2>
[קידושין ע"ז ע"ב] האוכל נבילה בי"ה פטור וכו'. פרש"י ז"ל דפטור מכרת דלא אתי איסור יום הכיפורים ומיחל אאיסור דקדים וכו'. והראב"ד נותן טעם אחר נכון והוא זה, לפי שאיסור נבילה בכזית וכיון דאכיל לכזית חל איסור נבילה, ואיסור יום הכיפורים לא אתי עד דאכיל ככותבת הגסה, ולא אתי איסור וחל על איסור.
<h2>דף כד:</h2>
[קידושין נ"ז ע"א] בעגלה ערופה מנ"ל דאסורה בהנאה. אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה כקדשים. ומחיים הוא דקא בעי, דאי לאחר מיתה מוערפו שם [דברים כ"א] נפקא דדרשי' [כריתות ו' ע"א] שם תהא קבורתה. ואעפ"י שנעשית מצותה מועלין, כדאיתא במס' חולין [קי"ז ע"א]. אבל מחיים נפקא לן מלשון כפרה. וכי אמרי' קדשים לא כקדשים גמורין הן דתופס את דמיו ויוצאת לחולין, מדלא כתיב בה קדש כדאמרינן לקמן מידי קדש כתיב, אבל אסורה בהנאה ואית בה מעילה כהקדש.
ה"ג רש"י [קידושין נ"ז ע"א] ועגלה ערופה מאימת. והראיה אמר ר' ינאי וכו' דוק ותשכח וכו'. פרש"י מאימת היא נאסרת הואיל ואין דמים קדושי'. אמר זה לומר שאין זה לשון שאלה, אלא כמו לשון קושיא דוק.
